מהדרכה של הקב”ה למשה רבינו אנו למדים איך לאזן את ההנהגה בין המטה-לנחש.
כאשר התגלה הקב”ה למשה רבינו במעמד הסנה והודיע לו כי הוא נבחר לגאול ולהנהיג את ישראל, הורה לו לערוך מופת שיוכיח לכולם כי הוא שליח ה’.
“מה זה בידך”? ויאמר: “מטה”. ויאמר: “השליכהו ארצה”! “וישליכהו ארצה” ויהי לנחש. וינס משה מפניו. ויאמר ה’ אל משה: שלח ידך ואחז בזנבו. וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו” (שמות ד’, ב’-ד’).
במופת זה ביקש הקב”ה ללמד את משה רבינו את השיטה הנכונה לכל מנהיג בגישתו לעם, ולהעביר מסר נצחי לדורות עולם, לכל אדם המנהיג את בני עמו, את בני עירו או את בני משפחתו או את תלמידיו.
הדבר ברור שאדם גס רוח, שתלטן ותקיף מטבעו אינו ראוי לשמש כמנהיג,
אך גם אדם עניו בקיצוניות, המתחשב באחרים עד כדי שדעתו בטלה לפני כולם, גם הוא אינו ראוי להנהיג. מהי אם כן הדרך הנכונה?
לפיכך, בשעה שציווה הקב”ה על משה רבינו להנהיג את ישראל, טרם צאתו לדרך
שאלו: “מה זה בידך?”- כלומר איזו הנהגה בדעתך לנקוט בידך את העם?
“ויאמר מטה” – אהיה תקיף איתם ביד קשה של גבורות ודינים בבחינת מטה המכה. שאם לא כן, לא אוכל להנהיג.
“ויאמר השליכהו ארצה!”- השלך מידך הנהגה זו! היא תגרום למרד העם במנהיגו והילד בהוריו.
“ויהי לנחש”- להראות ולאמר: הנה ראה מהי התוצאה של שיטה זו, ברגע שהמטה משתחרר מידך, הוא הופך לנחש מסוכן שעלול להכיש את מי שנקט בשיטת המטה. כי אמנם כל מטה וכל מקל, כל עוד הוא ביד האדם, הוא ינוע ויפעל על פי רצון האדם המחזיק בו, אבל כשהשתחרר מהיד האוחזת בו והפך לנחש, איננו נשלט, ומכיש כרצונו.
כך על כל מנהיג לדעת, יד קשה נראית כמצליחה רק בהתחלה, כל עוד הוא מצליח לאחוז את המטה בידו. אבל אם לא יתעשט בזמן, העם יתמרד ויתברר שהשיטה הנוקשת גרמה לפריקת עול מוחלטת, ולנזק נורא שעלול להיות בלתי הפיך. וכשהבין משה רבינו שדרך זו איננה טובה, מיד: “וינס משה מפניו”- הוא גמר בדעתו להתרחק לחלוטין מדרך זו.
אך הנה מלמד אותו הקב”ה את סוד האיזון ואומר לו: “שלח ידך ואחוז בזנבו”- אל תנוס לחלוטין משיטת המנהיגות התקיפה שבמטה.
צריך שתאחוז בידך מעט מהמטה.
לפי שלעיתים יש לנהוג בתקיפות לתועלת, בבחינת: שמאל דוחה וימין מקרבת הדחיה תהיה בחולשה, והקירוב בעוצמה.
ומיד “ויהי למטה בכפו”- חזר הנחש הבלתי נשלט להיות מטה הנשלט ביד האוחז בו, ומשתמש בו בתבונה.
זהו סוד האיזון הרצוי והנדרש למנהיג בהנהיגו את האחרים, בכל סוג של מנהיגות: מלך כלפי אזרחיו, אב כלפי ילדיו, ומורה כלפי תלמידיו. רק כך יצליח המנהיג הנבון להשיג את התועלת הרצויה.
באהבה רבה
יהודה שורץ